גילי.
גילי הוא הבן השני שלי. כשאחותו הגדולה אופיר נולדה, כשנתיים וחצי לפניו- היינו זוג תשעה חודשים לאחר חתונה שעל פניו הפך לשלישיה עליזה.
היא נולדה לתוך חורף, לתוך אריזות מעבר דירה, לתוך תיעול כל המשאבים להישרדות…
כך הרגשנו וכך עברנו דירה. אבי האיש שלי היה אז טבח של מסעדה מבוקשת בעיר ולא היה נמצא בערבים ובבקרים היה חייב לישון, ואני יומיים בשבוע הייתי בלימודי התואר השני האינטנסיבי של טיפול באומנות.
המון התחלות חדשות. רק כשאופיר הייתה בת 10חודשים הבנתי שאני אמא. שאני מאוהבת בילדה הזו. אבל בעיקר הבנתי שזה ממש לא היה כך עד עכשיו… קוראים לזה דיכאון אחרי לידה.. וזה לפוסט אחר.
גילי נולד אחרי פסח, ואכן נאפה היטב עד שבוע 42. אני הוא ואבא שלו החלטנו שאנחנו רוצים. לבחור בשמחה , שנעשה כל שיתאפשר כדיי לשמוח ולחגוג את הילד הזה יחד עם הילדה הקסומה שכבר יש לנו.
זה לא קל. אף פעם לא קל. החיים הם לא אינסטוש, החיים המשתקפים להם בתמונות. של אהבה אימהות טריות-כך למדתי מעצמי-אינן אלא מצג שקרי של מי שמבקשת לפחות כלפי חוץ להיות נורמלית.
את החופשה הפעם הקדשתי לנסיון מעבר דירה נוסף שלא צלח לעת עתה, ויש שיאמרו שאני לוקחת את עניין הקינון 17 צעדים קדימה. אני יודעת להגיד שהבחירה הזו בשמחה , בגילי , נטעה בי כוח שרצה עוד מהחיים, מהסביבה שלי, מהחינוך שלי לילדים שלי. הפכנו תא משפחתי שרוצה יותר- לאחר טלטלת ההתחלה באה יציבות והרמוניה שיש ב4 אנשים שחיים בבית אחד. ומה עוד אני עושה? טיפה בתי קפה, טיפה חברות, טיפה לארגן את הבית.. אבל היום- חודשיים וחצי אחרי הלידה הגעתי לרופאה התפתחותית שאמרה לי שהמסירות שלי להנקת בני מקסימה אבל שבשלב זה אני יכולה לרווח מעט את זמני ההנקה ובעיקר בלילה קצת יותר-לישון.
איך הגבתי? בכיתי. פתאום ברגע אחד אחרי בחירה ממושכת בשמחה אמיתית, הרגשתי שאני רק רוצה לישון עכשיו. שזה באמת מה שיעזור לי. הרגשתי באמת שמותר לי להיות בקושי מסוים ולא מוגדר.. ושכל כך נפלא שאני יודעת מה יכול לעזור לי.
לישון.
אז תסלחו לי.. אני מתפנה למיטה.
"עיקר הדיבור הוא הנפש" 