הנה זה מגיע חשבון הנפש כבר כאן. מישהו שם לב שאנחנו מלמדים את הקטנים ביותר, אלו שבנשמה שלהם עוד לא הגיעה כוונה רעה, שחשוב לעשות חשבון נפש בעוד שאנחנו בעצמינו לרוב לא עוצרים לשניה במירוץ החיים ומחשבים?
שירבו זכויותינו כרימון..
ילדה בת 3, יש לה יום הולדת. שאלתי אותה איזה יום הולדת תרצה והיא אמרה במילה אחת "נסיכות".
אז עשינו לנו סדר בראש ובפינטרסט והפוסט הבא יהיה כנראה על יום ההולדת האמיתי הראשון של אופיר, אבל רציתי ללמד אותה דרך כל הטוב הזה להיות אדיבה. לאזן קצת.
אז ישבתי איתה והסברתי לה שהיא הולכת לחגוג יום הולדת יחד עם כל החברים והמשפחה שלה ויהיו לה מתנות ודברים משמחים, "אבל…" אמרתי… (והרגשתי שאולי אני נסחפת בזה הרגע) יש ילדים שאין להם חגיגות יום הולדת כמו שאת תחגגי, ולא יקבלו מתנות.. אופיר הביטה בי מבולבלת.
הפסקתי להעמיס פרטים והצעתי לה לתת את אחת מהמתנות שתקבל לתרומה.
'לילד שאין לו'.
הרגשתי שמשהו מתיישב אצלה, שהיא מבינה. אמרה לי – כן. ניתן לו מתנה כי אין לו..
התרגשתי. אפילו שבעצם יש מצב גדול וטבעי שברגע האמת לא תרצה לוותר. וגם יש שיגידו 'למה להרוס לילדה?!.. ' למה זה להרוס? למה נתינה חייבת להיות ניפוץ בועה אופטימית, חממה?לטעמי הרי זה החינוך שצריך לתת. כמובן שחשבון נפש, אם הכוונה לפיתוח של מצפון הוא דבר חיובי, אך מה עם מלכתחילה לחנך לאהבת חינם?
מה לזה ולחשבון נפש? …
מה היה לנו השנה? בהתחלה עולים לי פרטים טכניים, איפה עבדתי, איזה מפגשים משמעותיים היו לי השנה? איזה הצלחות אני זוכרת? אני נוטה לעשות נוסטלגיה ולכן הכל יפה וחיובי. אז אני גם נזכרת למשל שהשנה הזו עברה בהריון, התרחבות אגן שהקשתה עליי את התנועה ממשית, ולידה שאחריה היה זמן התרגלות לא מבוטל וקשוח לי ולכולם. אז אני נזכרת בתהליכי נפש שעברתי.עם הבת שלי, עם אמא שלי, עם בעלי, עם המשפחה שלי, עם המשפחה שלו, עם החברים, עם הבית הפיזי שלנו, עם המטרות שלי בחינוך של הילדים שלי, עם החינוך של עצמי.. אני מרגישה היום כשאני מחנכת את בתי,שהתהליך כולו מכוון לחשבון שבין טוב לרע, שיש מאזן. משוואה חשבונית שצריך לשמור. אם היה טוב הוא לא היה יכול להיות טוב לבדו. צריך לאזן במשהו אחר… משהו רע? אם הייתי טובה לאחרים סביבי, אם ויתרתי עבור האחר – אז יהיה לי טוב? ארוויח משהו? למה מתקיימת בכלל משוואה ? איך הכנסנו חשבון למקום כה חופשי כמו הנפש?
חשבון נפש ב(אהבת)חינם.
יש דברים שצריך ללמוד אותם כמו שהם, מהחיים. אם להסתכל מנקודת מבט של ילד- אופיר ישבה בבוקר בשולחן בגן ואחת הילדות שם אמרה לה "אני לא אוהבת אותך". אני יודעת מה זה עשה לי, אבל אני באמת באמת לא בטוחה במאה אחוז מה זה עשה לה. הסייעת בגן שמעה את זה ונזפה בילדה שכך לא מדברים.. אז אופיר למדה שזה לא היה יפה מה שנאמר לה, היא גם למדה שלא כדאי לה להגיד דבר כזה. הנה משהו לחשבון נפש. אבל אם לחנך למשהו, אז לאהבה. לזה שזה לא מגיע עם תמורה. לזה שזה לא פשוט להיות פשוט בעולם הזה… וגם לחנך לזה שחשבון נפש , לא תמיד צריך להיות מייסר, מלווה בהלקאה עצמית וקושי. אלא בלמידה להמשך . כמה טוב שמותר לעלות ולהתפתח.
בחשבון שצריך להיות במציאות מיטיבה יותר מצד אחד של המשוואה הזו תהיה אהבה והצד השני יהיה חינם.. באהבה אין חשבון
שנה טובה.
כינרת נשיא – ושאר השבט
"עיקר הדיבור הוא הנפש" 